היי לכם,

היום אני רוצה לספר לכם סיפור
על יצירה שנוצרה מתוך כאב.

זה סיפור קצת אישי,
אבל אתגבר על פחד הבמה
כי זה נושא חשוב,
במיוחד בתקופה שכזו -
בלי להרחיב במילים -
אתם יודעים כבר מספיק על מה אני מדבר.


זה לא יהיה מייל רגיל ממני.
אז אני מקווה שאתם פתוחים למשהו חדש.
ויותר מאשמח לדעת בסוף מה דעתכם.



לפני יותר משנה,
באיזור תקופת יום ההולדת שלי,


הרגשתי שהנפש שלי עברה תאונת דרכים.


בלי לציין שמות,
חשתי מאויים על ידי כמות מצומצמת של אנשים
שגרמו לי לפחד לשתף את היצירות שלי.

פחדתי מאותם אנשים, באמת.


חשתי איום גס
על החופש הכי יקר לי מכולם:

החופש ליצור.



מי שמכיר אותי מספיק זמן,
יודע במידה כזו או אחרת,
שיצירה היא הסיבה שלי לחיות.

לכן זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי.

זה התבטא גם ברמה הפיזית,
לא רק נפשית.

נפשית, הייתי מכונס בעצמי,
במחשבות שלי,
חושש מהדבר הגרוע ביותר שעלול להגיע
בין אם הוא באמת בדרך או לא.

פיזית, חליתי והייתי תשוש מאוד.
לא היה בי את המרץ אפילו לשבת על כיסא בנינוחות.
לצאת מהמיטה היה מאוד קשה.

ואפילו אם כן היה בי פרץ של רצון לעשות משהו פשוט,
כמו לבדוק את המייל,
הגוף שלי סירב לשתף פעולה ודרש ממני בכוחניות מכאיבה לחזור אל המיטה.


הייתי בסוג של שיכחון,
יכולים לקרוא לזה דיכאון,
אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות.

אבל אם אני צריך לתאר את זה במילים פשוטות,
קצת שכחתי.

שכחתי,
למה אני יוצר בכלל?



הרגשתי חסר משמעות,
על אף כל הסיבות וההצדקות מדוע עליי לא להרגיש כך.

אני חושב שיש הרבה סיבות,
אבל הן פשוט לא שינו לי,
הפחד היה גדול מכל הסיבות בעולם.

מה לעשות,
כך הרגשתי,
ובזה האמנתי.
אני חסר משמעות.

ולהתווכח עם הרגשה או אמונה, זה לא מועיל בדרך כלל...




דברים מהסוג הזה לא קורים לי לעיתים קרובות.

בדרך כלל אני אדם שמח ובריא,
אוהב ליצור ולשתף
ויודע טוב מאוד למה אני עושה את זה.


אבל מה שקרה לי, הרגיש לי פשוט מסתורי.
באמת לא הבנתי:
איך זה ייתכן שהגישה שלי לחיים השתנתה בצורה כל כך קיצונית בכל כך מעט זמן?
האם יש בכלל דרך חזרה מהכאב והפחד הזה שהוטמע בי עמוק כל כך?
ואם כן, כמה זמן זה יקח לי להחלים, לא רק בגוף אלא בעיקר בנפש?
והאם תישאר לי צלקת?


בעבר כשחוויתי קושי,
ידעתי שיש לי כתובת.
התברכתי באמא שלי
שיודעת לעזור לאנשים בעזרת טכניקת הקשבה.

ביקשתי ממנה שנשב.



בתחילת השיחה הייתה דממה,
אבל סערה סובבה לי את הראש.
הוצפו בי יותר מדי דברים כואבים
עד שהיה קשה להבין מה בעצם מכאיב לי.

בכיתי וכאבתי מתוך תסכול,
כי לפני כמה חודשים קבעתי להעביר סדנת יצירת אותיות לבני נוער במגמת עיצוב
והיום הזה אמור להגיע מחר -
ואני בעצמי לא מאמין שאני יכול ליצור שום דבר.

איך אני בדיוק אמור להעביר את זה?
אני, המורה, היוצר שצריך לשמש דוגמה לתלמידים?
פשוט בדיחה. הרגשתי שאם אלך, ארגיש מזוייף
ומצד שני לא רציתי להפר את ההבטחה שלי.

זה משהו אחד שסיפרתי לה,
אבל היו הרבה מחשבות.

עליתי על סוג של רכבת הרים, למעלה למטה,
עם המון תנודות פתאומיות ולא צפויות. מסע של רגשות
וכל מיני מחשבות.

בזמן שכל זה התרחש, לא ידעתי מתי ארד מהרכבת.

אבל בטחתי בדרך.


ובטחתי באמא שלי.




חשוב לומר,
אני מספר לכם בדיעבד
שהרגשתי שאיבדתי את המהות שלי ואת הרצון שלי ליצור,
אבל זה לא משהו שהבנתי באותו הזמן,
ובטח שלא יכולתי לשים את זה במילים.

זה היה נסתר מעיניי.
כל מה שחשתי היה כאב,
פחד,
חוסר חשק לעשות שום דבר
שקשור לאנשים או ליצירה.



המשכתי לשתף אותה בשיחה,
והיא ידעה מה לשאול כדי להגיע עמוק יותר.


ובטחתי בצדק,
כי המשכנו והמשכנו,
שחררתי הרבה רגשות תקועים
והאמונות המגבילות לאט לאט התגבשו למילים

לבסוף הגעתי מחדש להבנה על עצמי
על המהות שלי
על מי שאני
ועל מה שקרה לי.


הצלחתי להתבונן על החיים שלי באור חדש.

זה מוזר,
אבל אני בעצם לא חושב שבאותה נקודה עיכלתי בכלל במה היא עזרה לי.

לא ידעתי איך השיחה הזו הולכת להשפיע על המשך הערב שלי,
על המשך השבוע,
או לחלחל לקראת השנה הקרובה.

כל מה שידעתי הוא, שאני צריך לישון, כי למחרת, יש לי סדנה לעיצוב אותיות.

ואני יודע שיהיה בסדר.
אני יודע, כי נזכרתי במהות שלי - לעשות את העולם יפה יותר בעזרת יצירה.
אני יודע – אפילו אם אגע באדם אחד ולתת לו תקווה ליצור, זה יספיק.


התחלתי להאמין בעצמי מחדש:
שאני מסוגל ליצור.
מעניין שהמילים ׳אמונה׳ ו־׳אָמָּן׳ הם מאותו השורש, א.מ.ן. לא?


כנראה שאמן אכן צריך אמונה בעצמו.
ומי מאיתנו אינו אמן, בדרכו שלו?



נכנסתי למיטה מוקדם כדי לישון מספיק לקראת הסדנה של מחר.
ישנתי קצת, אבל התעוררתי ב־4 לפנות בוקר.

היה לי רעיון לאות שרציתי לצייר, והמחשבה לא הרפתה ממני,
ודרשה ממני לקפוץ מהמיטה למרות העיניים העייפות.
לקחתי את המחברת הקרובה וציירתי.




וואו.



כמה
זמן
לא
יצרתי.


שכחתי איך זה מרגיש.



זו תחושה של 'אין־זמן'.
תחושה של שקט, של שלווה, של נוחות עם עצמך.

אפילו שזה דבר כל כך קטן שלקח לי 2 דק', זה עשה משהו.
זה פוגג את כל המהומה.
אין מחשבות, רק בהירות ודמיון צלול.

הגיחו עוד רעיונות. ועוד רעיונות. והיד עובדת במרץ, לצייר את הדבר הבא.

הרגשתי כמו פקק שנפתח.
מלא סקיצות!
כל סקיצה מרגישה יותר משמעותית מהקודמת.


אני לא חושב שיצרתי באינטנסיביות והתלהבות שכזו ברציפות.

וכשאני אומר 'יצרתי',
אני לא מתכוון לפעולה המכנית של הגוף של הזזת היד.

אני מתכוון לרגע הזה, שמגיע לך רעיון לראש ואתה מדמיין אותו.
סוג היצירה הזה הוא מאוד מהיר, יכול להיות שבריר שניה,
בעוד שלגוף לוקח שעתיים לצייר ולגבש את הצורה הזו שראית בדמיונך.

בדרך כלל שיצירה אמיתית מתרחשת,
היא לא דורשת מאמץ גדול,
אפשר לומר אפילו שהיא יוצרת את עצמה ואני רק נמצא שם לידה.


מכירים את ההרגשה הזו?
חוויתם אותה פעם?


הרגשתי שיצרתי בדמיוני במשך שעתיים שלמות
והגוף היה שותף ופעל בסינרגיה מיוחדת.

לאחר שהראש התנקה מרעיונות, ניסיתי לחזור לישון.
אבל כשעצמתי את העיניים, פתאום הגיע רעיון חדש
התעוררתי במרץ אימפלסיבי וחזרתי לצייר.
זה קרה כמה פעמים במהלך הלילה.

ופתאום, הגיע 6 בבוקר.
לא ישנתי הרבה,
אבל לא הייתי מוטרד מזה בכלל.

כי הרגשתי הקלה,
שחזרתי לעצמי,
ערני ומואר מתמיד.

והסדנה, הייתה פשוט מעולה.

הרגשתי שיש משמעות לכך שהגעתי,
ממה שהשתקף לעיניי וממה ששיתפו אותי המשתתפים.

נזכרתי כמה אור וכוח זה נותן
לעזור למישהו אחר.




מה שאז אמא שלי לא ידעה, וגם אתם לא,
היא שאחת הסקיצות שעשיתי בלילה ההוא,
הוקדשה עבורה.


הרגשתי סוג של הודיה שאי אפשר לבטא במילים.
שום דבר שאומר או אכתוב לא יבטא את המידה בצורה שלמה.
ידעתי שלא אצליח לבטא זאת בעצמי, אבל קיוויתי שאולי היצירה שלי תצליח.




זו הסקיצה הראשונה,
הטרייה והלא מהוקצעת,
אך שלמה בהרגשתי:

בסקיצה כתוב:
"אמא – אם רק הייתי סופר את כמות הפעמים שהמלאך שלי הציל אותי".


כשראיתי את זה, ידעתי שצריך לעשות עם זה משהו,
אבל לא היום.



הסיפור לא נגמר כאן,
אבל אני חושב שזה הרבה לעכל במייל אחד.
אז אספר לכם את ההמשך במייל הבא.



אני מקווה שמה שכתבתי נתן לאחד הקוראים תקווה,
לזכור כמה שיתוף והקשבה עם אדם קרוב, זה דבר מרפא.
ולדעת שלא משנה מה אנחנו מאמינים ומרגישים עכשיו,
הכל זמני ויכול להשתנות.

אאחל לנו ימים טובים יותר
שנמצא נחת ואת הדרך שלנו
למצוא אגם של שפיות

תודה שקראתם
ונמשיך את הסיפור במייל הבא...

אלרון מהפונטון



נ.ב. אשמח מאוד לדעת, איך אתם מרגישים לקבל מייל כזה ממני?
בין אם התחברתם או לא, אשמח לשמוע מכם מאוד, כי זה לא משהו שעשיתי בעבר.
אפשר לכתוב לי במייל חוזר, אני מחכה לשמוע מכם